להרחיב את המסגרת – גמישות מחשבתית וקריאה מהירה | שולמית אסיף

קריאה מהירה אינה רק יכולת טכנית, זהו שימוש בצורת מחשבה שונה לגמרי, עמוקה יותר, גמישה יותר. בכדי לקרוא בקריאה מהירה כל טכסט שהוא, אם כן, לא מספיקה היכולת הטכנית – את זו אנו רוכשים בקלות. צריך לתרגל גם גמישות מחשבתית, גמישות אשר תעזור לנו להבין את הטכסט בצורה שונה מזו המוכרת לנו.

בסרט ‘מרדף אחר האושר’ – המתאר את סיפורו האמיתי של כריסטופר גרדנר, איש שהרים עצמו מאשפתות ובנה לעצמו ולבנו חיים טובים יותר בזכות נחישותו והאינטואיציה שלו – יש רגע בו כריסטופר האב הולך ברחוב עם בנו הקטן והבן מספר לו את הסיפור הבא:

‘איש אחד טובע. עובר שור ושואל אותו: ‘אתה צריך עזרה?’ והטובע עונה לו: ‘לא תודה, אלוהים יציל אותי’. עובר עוד שור ושוב מוצעת לטובע עזרה ושוב הוא עונה: ‘לא תודה, אלוהים יציל אותי’. אך הוא טובע ומגיע לשערי גן עדן, כועס מאד ומבקש לשטוח את טענותיו לפני אלוהים: ‘אלוהים, מדוע לא הצלת אותי?’, ואז אלוהים ענה: ‘הרי שלחתי לך שני שוורים (באנגלית: bull-shit), טיפשון’.’

בקורסים שאני מעבירה אני מספרת סיפור דומה על כומר בשם ‘דון פינו’ שמחכה גם הוא לעזרה מאלוהים ומאבד את חייו בסירובו להשתמש בעזרה המוצעת לו. המסר הוא זהה: מה מנע מהטובע לקבל את העזרה שהוצעה לו? מהי אותה עזרה מאלוהים לה הוא ציפה? או יותר נכון: איך הוא ציפה שאלוהים יעזור לו?

סביר להניח שהטובע שלנו ציפה למלאך עם כנפיים והילה שישא אותו על כפיו, או אולי יד אלוהים שתרד מהשמיים, או אולי סולם כמו זה של יעקב אבינו בחלומו. כשהטובע דימה לעצמו את אלוהים שמציל אותו מטביעה, הוא ציפה, כנראה, לעזרה מסוג מסוים מאד ולכן, הרשה לעצמו לדחות את העזרה שהוצעה לו, בהמתנה לעזרה ה’אמיתית’ אשר, לצערו, בוששה להגיע.

הפרשן

מיליארדי גירויים מגיעים אלינו בכל שנייה מהעולם החיצון דרך החושים שלנו, אך במחשבתנו המודעת אנו מסוגלים להכיל כמות קטנה מאד מהם, יש האומרים כ-2000 נתונים בלבד.

לו הייתי שואלת אתכם כרגע: מה שלום האצבע האמצעית של רגל שמאל שלכם?, סביר להניח שעד אותו הרגע בו הופנתה השאלה, אלא אם כן הייתה לכם ציפורן חודרנית או נעל לוחצת, לא הייתה לכם שום מודעות לכך שיש לכם בכלל אצבע אמצעית כזאת ברגע שמאל, הלא כך? אך ברגע שהופנתה השאלה, אותו ה’משהו’ הפנה את תשומת ליבנו לאצבע הזאת כדי לבדוק מה שלומה. ובכן, עקב חוסר האפשרות (הזמנית) להכיל כמות גדולה יותר של נתונים, משהו או מישהו בתוכנו בורר עבורנו את הרשמים שאמורים להיות רלוונטיים עבורנו יותר מאחרים.

חוקר המוח המפורסם פרופסור מיכאל גזניגה (Prof. Michael Gazzaniga), מנהל מרכז SAGE לחקר המחשבה באוניברסיטת קליפורניה, כינה תפקוד זה של המוח בשם ‘הפרשן’.

במוחנו יש, אם כן, פרשן אשר מפרש עבורנו את האירועים, בורר עבורנו את הנתונים להם נהיה מודעים ובעצם, היות וכל מה שאיננו מודעים אליו בעצם לא ממש קיים עבורנו, הוא מחליט עבורנו מה תהיה תפיסת העולם שלנו: אילו הזדמנויות נתפוס, מהם הדברים להם נקשיב, מה נוכל לקבל בתוכנו, מה נדחה. עבור הטובע שלנו, הפרשן שלו לא פירש את השוורים שהציעו לו עזרה כ’עזרה מאלוהים’ ולכן, גרם לו לטבוע…

זהו כמובן מקרה קיצוני, אך הפרובוקציה נותרת בעינה, שכן עלינו בהחלט לשאול את עצמנו אם הפרשן שלנו בורר עבורנו באמת את הדברים הנחוצים והטובים למעננו, או האם הוא פשוט בורר באופן אוטומאטי לחלוטין את הרשמים לפי התניות, פרדיגמות, התנסויות עבר וכדומה. סביר להניח שכך הוא הדבר.

אנו תופסים רק את מה שאנו מכירים

הפילוסוף והקרדיולוג הנודע קארל פופר, אותו לומדים כל הסטודנטים למדעים, אמר:

‘אנו יכולים להתייחס, בכדי לתת דוגמא, להאזנה, שהינה המחקר של הפנימיות שלי דרך האוזן ודרך סטטוסקופ. זהו מחקר המתבצע על ידי רופאים. אם מישהו שאינו רופא, היה מניח את אוזנו על החזה שלי, הוא היה שומע רק רעשים שאין להם כל משמעות; הוא יוכל אולי לשמוע את ליבי פועם, אך גם זה – שאינו כלל וכלל משהו פשוט – הינו בכל מקרה תוצאה של ידע מוקדם.

זהו הידע הקודם של העובדה שיש לי לב ושהלב הזה פועם, אשר מאפשרת לזהות או לפרש את מה ששמעתי. אך עבור רופא, ההקשבה לפעימות הלב שלי ולרעשים הפנימיים של בית החזה שלי הם ברי משמעות גבוהה הרבה יותר, מכיוון שהוא כבר יודע כיצד לפרשם. (…)
הידע, אם כך, אינו מתחיל מההתבוננות.’

Karl Raimund Popper (1902-1994) מתוך ראיונות (1989)

פופר אומר בעצם שהידע המוקדם הוא זה שיאפשר לנו לזהות את העזרה, גם אם זו תגיע אלינו בצורה שונה מהמצופה.

בכל פעם שנרצה, אם כן, ללמד את המוח שלנו יכולת חדשה, בכל פעם שנרצה לעבור התנסות חדשה, יהיה עלינו לאמן את הפרשן שלנו, להשכילו, להרחיב את אופקיו ולאמן את גמישותו.

היו סקרנים, גלו התלהבות להבנה של תהליכים, שאלו שאלות, בררו איך זה עובד, היו נכונים להתנסות, הטילו ספק, בדקו….

זכרו גם שהמחשבה שלנו אינה יודעת להבדיל בין מה שדמיוני ובין מה שהוא אמיתי, בתנאי שמערבים את החושים שלנו. או כמו שאמר אלברט איינשטיין:

‘הדמיון הוא הכל. זאת ההצצה למה שנמשוך אלינו בעתיד’

בעתיד נקרא מהר. מאד.