אתמול העברתי את המכונית של טסט. המכונית שלי בת 4, לא ממש גרוטאה. הייתי במוסך ובדקו שם את כל מה שצריך, ידעתי שהמכונית בסדר. החלפתי את כל מה שצריך, אפילו הצמיגים היו די חדשים. לא הייתה כל סיבה שלא אעבור את הטסט.

לפני שניגשתי למכון שבו עושים את הטסט, לקחתי את המכונית לשטיפה.
ידעתי שהמראה החיצוני כן משפיע ושאם האוטו ייראה טוב, הבדיקה תהיה פחות קפדנית. ובעוד שעמדתי עם המכונית בתור לבדיקה, ולמרות שידעתי את כל זה
ולא הייתה לי שום סיבה נראית לעין לא להיות רגועה, זיהיתי בי עצבנות ומתח.
למען האמת, זה היה ממש פחד. קטן, אבל פחד.

חייכתי לעצמי, אני מכירה היטב את המקום הפנימי הזה ולא הייתה לי שום כוונה להיכנע לו. עט
יתי על עצמי את החיוך הכי נחמד שיכולתי ואכן, הטסט עבר בקלי קלות
וה”חולה התבדח עם רופאיו”, כלומר שאפילו הצלחתי לעשות מצב רוח טוב לבוחן, שהיה קצת עצבני
כי הקולגה שלו נטש את העמדה והוא היה תחת לחץ.

בעמדת התשלום, היכן שמקבלים את המדבקה המיוחלת שתקשט את שמשת המכונית שלי,
סיפרתי לבחורה שעובדת שם שזה היה ממש פשוט וקל לעומת כל החששות
שלי והיא אמרה לי שהרוב ממש חוששים מהטסט ובאים עצבנים וחרדים.

תהיתי אתה ביחד אם אולי מדובר בפחד שלנו מבחינות באופן כללי, וכך בעצם נולד הרעיון למאמר הזה.

מתי נכון לפחֵד

יש רגעים שבהם נכון לפחד. לפחד יש תפקיד חשוב בשימור החיים שלנו.
מנגנונים שלמים במוח שלנו מכוונים לזיהוי סכנה ונטרולה. המנגנון של “הילחם, ברח או קפא על מקומך”
(Fight, flight or freeze)  הוא מנגנון חשוב במוחו של כל יונק. הפחד הוא מנגנון הישרדותי חזק.

אך ברוב הפעמים, הפחד הזה פשוט משתלט עלינו כשלא צריך, כשאין שום סכנה נראית לעין,
וברגעים האלה אנחנו פשוט מפסיקים לחשוב, מפסיקים לרצות,
מצמצמים את העולם שלנו לכדי עולם צר כעולם נמלה, ולעיתים זה מביא אותנו אפילו להתנהגויות ולתגובות
כאלה שלא היינו רוצים לראות עצמנו מביאים לידי ביטוי.

במאמר שכתבתי בעבר “זה ששומר עלינו מכל פגע, אבל גם שומר שלא נצליח…” הסברתי את המנגנון הזה
במוח שלנו וגם מה ניתן לעשות באופן פרקטי כדי להתגבר על פעולתו. אני מזמינה אותך לקרוא אותו.

הפעם אני רוצה לדבר על ההשלכה הרחבה יותר של הפחד.

מה שהבנתי ברגע של פחד

כשאנחנו מפחדים, הצורך הראשון שלנו הוא להרגיש יותר בטוחים.
בדרך כלל נראה לנו שאם נצמצם את העולם סביבנו אז יפחתו גם הסכנות.
באופן אישי חוויתי את זה במרץ 2002, עת ביתי היה מעורב בהתקפת מחבלים.

כשהאירוע התחיל, ולמרות היריות על הבית, הייתי עסוקה בלטלפן למשטרה,
לטלפן לבעלי ולהזהיר אותו שלא ייכנס ליישוב ולסגור את הבית היטב. הרגשתי פעילה ותפקדתי.
אך בעקבות הנחיה טלפונית להסתתר ולכבות את האור, מצאתי את עצמי שרועה על הרצפה
על גחוני בין הקיר למיטה, כשכל עולמי מצטמצם לשטח שגופי תפס.
מאותו הרגע לא הייתי מסוגלת יותר להתרומם, הפחד שיתק אותי.

שכבתי כך 3 שעות עד שהאירוע הסתיים, אחוזה בפחד. לאחר האירוע
הבנתי שהפחד אחז בי יותר עת עולמי הפיזי הצטמצם והבטחתי לעצמי שלעולם לא אצמצם יותר
את המרחבים הפנימיים והחיצוניים שלי.

מה זה אומר לא לתת לפחד לצמצם את העולם שלנו?

זה אומר בעיקר להחליט שאין בכוונתך לתת לפחד להכתיב את חייך.
זו החלטה, זו תובנה פנימית, תובנה שבונה עוצמה.
את ההבטחה שלי  לעצמי אני משתדלת לקיים בכל יום מחיי. בתוכי יש החלטה של “לא עוד”
ממנה אני יכולה לשאוב כוח והחלטיות.

אני לא יודעת אם אותך מניעה יותר הכרזה של “לא עוד” (ואני מייחלת שאין בחייך אירוע כמו שלי
שמשמש כנקודת התייחסות), או תמונה ברורה של מה שכן צריך להיות בחייך, של איך החיים שלך צריכים להיראות.
ליכולת לראות בצורה מפורטת את העתיד קוראים  פּרֵה-פיגורָציָה (pre-figuration) וזוהי יכולת חשובה מאד כיום. כדי לחיות חיים משוחררים מפחד צריך שיהיה לנו לפחות אחד משני אלה, או מה לא, או מה כן. עדיף את שניהם.

הפעולה הראשונה כדי להשתחרר מהפחד

הפעולה הראשונה כדי להשתחרר מהפחד צריכה תמיד להיות נשימה עמוקה.
זה לא שהנשימה האחת הזאת תעלים את כל הפחדים שלנו. ובכלל,
זה לא שיש איזושהי “נוסחת פלאים” שבהינף מטה תעלים את הפחד מהחיים שלנו,
אבל יש נוסחאות שיכולות להוות השראה לתהליך. מורי ומקור ההשראה שלי, פטריציו פאולטי,
נותן את הנוסחה הבאה: ניתוק, מרחק, נחישות.

הנשימה העמוקה תתחיל לשנות את הכימיה שלנו, לנתק אותנו ממצב המצוקה
וליצור בינינו ובין הפחד מרחק, והמרחק הזה הוא הכול בהתחלה. עם המרחק ייווצר מרחב,
מרחב שיאפשר לי לזוז מהמקום הקטן והמצומצם שבו אני נמצאת כשאני אחוזה בפחד (זוכרים? בין הקיר למיטה…)
ולהתחיל למקד טוב יותר את מצבי ולהתחיל לראות אפשרות.

אחר כך אזדקק לנחישות (“לא עוד” או מה שאני רוצה שיקרה) כדי ליצור לעצמי מצב שונה.
המצב השונה ייווצר רק אחרי שבעזרת המרחק שיצרתי מהפחד אוכל להתחיל לחשוב – כי אם להיות כנים,
כשאנחנו מפחדים ההיגיון פשוט לא מובא בחשבון – ובעזרת החשיבה, אוכל גם לשאול את עצמי: ומה באמת מפחיד אותי? מה הדבר הכי רע שיכול לקרות לי? ומה יקרה אם הוא יקרה?
סביר להניח, כפי שאני יכולה להעיד מניסיוני שלי, שהתשובה לשאלות האלה תהיה “שום דבר שאי אפשר להתגבר עליו”….

אז למה לוותר?

אז למה לוותר על דברים מדהימים עבור החיים שלנו רק בגלל שלרגע יש לנו פחד?

למה לוותר על החופש שלנו לגדול ולהתפתח?
למה לוותר על חלומות?

אני מלמדת לקרוא מהר, ללמוד טוב יותר, לזכור טוב יותר.
ניתן לסכם את הפחדים שאני פוגשת אצל אנשים ש”רוצים אבל מפחדים” לקרוא מהר ברשימה הזאת:

“אני רוצה לקרוא מהר, אבל…

• מפחד/ת שזה קשה מידי
• מפחד/ת שבקריאה מהירה לא מבינים
• מפחד/ת שבקריאה מהירה לא זוכרים
• מפחד/ת שנדרשים כוחות מיוחדים כדי להצליח
• מפחד/ת שלא אצליח ואתאכזב
• מפחד/ת לנסות לבד
• מפחד/ת שכבר עברתי את הגיל
• מפחד/ת שלא יהיה לי זמן לזה
• מפחד/ת שזה יקר מידי

לכל הפחדים האלה יש לי תשובות מבוססות. אז בואו קודם התנתקו מהפחד עצמו, צרו מרחק ובנחישות צרו קשר איתי ואסביר לכם למה זה אפשרי וכמה חופש אפשר להשיג עם זמן פנוי ויכולת מבוססת.

קראו על הקורס השלם לקריאה מהירה שלי