סטף קרי הוא הכוכב הבלתי מעורער של הכוכבת של ליגת הכדורסל המהוללת של ארה”ב, מקום ראשון במערב, קבוצת גולדן סטייט ווריירז.
בחמש השנים האחרונות נוצרה מסורת: אימון הזריקות של סטף קרי לפני המשחקים.

קרי מכדרר וצולף כדורים אחד אחרי השני, לפעמים אפילו שניים ביחד. האוהדים ממלאים את המגרש ואימון הצליפות שלו הפך לחלק אינטגרלי מהמשחק. ויש בהחלט במה לצפות, האיש כוכב על ואין ויכוח על היכולת שלו כשחקן ועל תרומתו להצלחת הקבוצה.

אבל לסטף קרי יש גם הרגל שאיך לומר, לא ממש תואם את תדמית הספורטאי המצטיין ובטח לא תורם לו מבחינה בריאותית: הוא מכור לפופקורן…

הוא לא מוותר על פופקורן בשום משחק ויודע לדרג את טיב הפופקורן בכל עיר בה שיחק במשחקי חוץ.

אבל הוא לא מסתפק בלאכול פופקורן אחרי המשחקים, מה שהיה יכול להיות עוד מקובל על הדעת, הוא אוכל פופקורן עתיר במלח וחמאה לפני כל מפגש ולפעמים גם תוך כדי…

בהיותו כוכב על, אחד הספורטאים הנערצים בעולם ומי שהוביל את הקבוצה שלו לשלוש אליפויות, אף אחד לא עוצר אותו ובחוזה שלו אין שום סעיף שמגביל אותו מלאכול פופקורן.

אבל איך זה קשור אליך ואיך זה קשור לשדרוג המוח שלך ולקריאה מהירה?

קשור, קשור.

ואומר לך מיד איך: זה קשור לגמישות המחשבתית שלך וזה קשור להשגת המטרות שלך.

בזמן האחרון הופתעתי מכמה שאלות שנשאלו בקבוצה הסגורה של המתאמנים בקריאה מהירה. הנה תראו:

למרות שזו לא הפעם הראשונה שאני מקבלת שאלות מהסוג הזה, הפעם נעצרתי. מעבר לעובדה שלא רק שהחברים עשו בדיוק את מה שהתבקש ופעלו נכון, מה שהכה בי הייתה התחושה שלהם שהם “מרמים את עצמם”.

הצורך “לעשות את הדברים נכון”

ממה נובעת התחושה הזאת? סביר להניח שמהאמונה שיש דרך אחת לעשות את הדברים ושכל סטייה ממנה היא חטא שבשלו צריך להרגיש לא נוח עם עצמנו. עוד דרך להרגיש לא טוב עם עצמנו, לא מספיקים, לא טובים. מן הסתם, תחושה כזאת לא תורמת לדימוי העצמי ולמוטיבציה לעשות דברים ולכן זה מהווה ממש נזק.

אז בואו נגיד את זה פעם אחת ולתמיד: אין דרך אחת לעשות את הדברים! אנחנו אנשים שונים, לכל אחד מאתנו יש חזקות ויש חולשות, דברים שאנחנו טובים בהם ודברים שאנחנו מתקשים בהם. לכל אחד מאתנו יש דרך משלו לפתור את הבעיות שלו, דרך שתואמת אותו ולא במחויב תואמת אחרים.

באחד הקורסים שעשיתי השתתפו שתי אחיות. האחת הייתה בת 17 והשנייה בת 16.
בקורס נגענו, כמו תמיד, ביתרונות של לקרוא עם מוזיקה ברקע (מוזמנים לקרוא את המאמר שכתבתי על כך), וכמו תמיד הסברתי את ההיגיון וגם נתתי שורה של עצות לגבי איזו מוזיקה טובה יותר ומועילה יותר לקריאה.
לאחר כמה שבועות התקשרה אלי האמא של שתי האחיות ואמרה לי: “יש לי בעיה ורציתי להתייעץ. זוכרת שאמרת להם לקרוא עם מוזיקה? אז הן עושות את זה, הן לומדות למבחנים אבל עם מוזיקה נוראית, ממש לא כמו שהנחית אותן. מה עושים?”. שאלתי אותה: “תגידי, ואיך התוצאות של המבחנים שלהן?”. היא ענתה: “אהה, הציונים עלו ממש משמעותית”. “אז אני ואת” – עניתי לה – “פשוט יושבות בשקט ונותנות להן לעשות את מה שעושה להן טוב”.

נכון, מוזיקת טכנו לא ממש מומלצת ללימודים, בדיוק כמו שפופקורן לא מומלץ לשחקני כדורסל. אבל מי אני שאתווכח עם התוצאות?

אם זה עושה טוב, זה טוב

ברגע שמבינים את העיקרון של הטכניקות ושל האסטרטגיה – ועל כך מושתת כל הקורס שלי – יש לכל אחד ואחת מאתנו את הזכות והחובה להתאים אותן לצרכינו, למי שאנחנו, למטרה שבשמה אנו לומדים וקוראים. וגם אם זה לא “לפי הספר”, וגם אם זה בדרך שונה ויצירתית, וגם אם זה לא תואם את מה שאנו חושבים שנכון, אם זה עושה טוב, זה טוב. נקודה.

הגמישות המחשבתית היא הכרח בתקופה הזאת שבה השינויים הם מהירים ותכופים. מי שיפתח גמישות ויכולת התאמה, מי שיפנים את העיקר ויחפש לעצמו את הדרך לעשות את הדברים כך שיצליח, זה יהיה מי שינצח.

אז שסטף קרי ימשיך לאכול פופקורן אם זה מה שעוזר לו להוביל את הקבוצה שלנו לניצחון ואנחנו נמצא את ה”פופקורן” שלנו ונהיה שמחים.

קראו את המאמר שלי על טְקָסים ואיך הם יכולים לעזור לנו

קראו על הקורס השלם לקריאה מהירה שלי