בספרו “אדם פוגש כלב”, האתנולוג והפסיכולוג קונראד לורנץ – שזכה בפרס נובל בפיזיולוגיה בשנת 1973 על גילוי תופעת ה”החתמה” בחיות – מספר סיפור משעשע על הכלב שלו ששנא את הכלב של השכנים.

הם גרו בחוות צמודות וביניהם הפרידה גדר. כל יום, כשהיה מטייל עם כלבו, הכלבים היו נפגשים משני צידי הגדר וחושפים שיניים האחד לשני בצורה מאד מאיימת.

יום אחד, מספר לורנץ, הוא הגיע עם כלבו לגדר ושני הכלבים מיד החלו ב”טקס” הקבוע שלהם ובו הם מאיימים באלימות האחד על השני. רק ש… הפעם הגדר לא הייתה שם. היא נפלה. הכלבים יכלו, לכאורה, לממש את האיומים שלהם ולהסתער סוף סוף האחד על השני.
אך האם הם עשו זאת?
ובכן, לא. כל אחד פנה לדרכו והמשיך בשגרת יומו. קצת כמו שאפשר לראות בסרטון המקסים שצרפתי כאן מטה.

האם התופעה הזאת ייחודית לכלבים? לא.
האם גם אנחנו, בני האדם, מתנהגים ככה? כן. ולאו דווקא כשמדובר באלימות כלפי מישהו אחר, אנחנו לפעמים מאד אלימים כלפי עצמנו.

הרגלי התנהגות

מה בעצם ראינו כאן? ראינו הרגל התנהגותי.
ההרגל מתנהל בתוך סביבה מסוימת, בתוך הקשר מסוים ובנסיבות מסוימות.

במקרה של הכלבים יש גדר מפרידה אשר תוחמת את הטריטוריה של כל אחד. כל כלב מרגיש בטוח בתוך הטריטוריה שלו ומרגיש שהוא צריך “להגן” עליה מפני פולשים פוטנציאליים שאולי יפריעו לשליטה שלו בטריטוריה שלו. כשהשתנו התנאים בסביבה – הגדר נפלה או נפתחה – השתנו גם ההקשר והנסיבות. לכלבים לא היה באמת רצון או צורך להיכנס לקרב עם הכלבים האחרים.

איך אנחנו יוצרים הרגלים

איך זה עובד אצלנו?
גם אנחנו יוצרים הרגלים תלויי סביבה, הקשר, נסיבות ואחר כך אנחנו פשוט מקיימים אותם, פעם אחר פעם.

כפי שאמר פרופסור מייקל גזניגה, חוקר מוח מסנטה ברברה בקליפורניה: “האדם מייצר דפוסים ואחר כך הוא מתנהג לפיהם מבלי לשאול את עצמו יותר למה”.
בואו ניקח לדוגמה את ההרגלים שלנו בלימודים ובעבודה. זה התחום שלי, אז קל לי לדבר עליו.

בתור סטודנטים, ההרגל הוא זה של לבוא לכתה בקמפוס או בבית הספר, לשבת עם עוד חברים לכתה, יש מרצה פרונטלית, לוח וכו’.
בתור עובדים יש לנו את המשרד, המפעל או כל מקום בו אנו עובדים, עם שורה של הרגלים לגבי הדרך בה אנו מבצעים את העבודה, היררכיה ניהולית ברורה, מיקום קבוע.
גם לנו יש את ה”טקסים” שלנו. הדברים שצריכים להיות במקום מסוים, מה ששלי ומה ששלך, הכסא שלי, השולחן שלי, כוס הקפה שלי, העט שלי וכו’.

נגיד שיום אחד אנחנו מגיעים ומישהו אחר יושב במקום שלנו. פאניקה.
הטריטוריה שלי “חוללה”, לקחו לי את מה ש”שלי”. אני מרגישה מאוימת.
הב, הב, הב, גררר. שיניים חשופות.

מה קורה כשהמציאות משתנה

מה קורה לנו כש”מזיזים את הגבינה שלנו”?
המוח שלנו לא אוהב שינויים. שינוי הוא איום פוטנציאלי, כי אנחנו לא יודעים למה לצפות. אז אנחנו נדרכים – fight, flight or freeze – והתגובה שלנו היא ריגשית והיא של מגננה.

הייי, שמתם לב שהזיזו לנו את כל הגבינות שלנו?
מאז חודש מרץ השער נפתח, השתנתה הסביבה, השתנו ההקשרים והנסיבות.
איך אתם מתמודדים?

האם אתם ממשיכים לנבוח, או מוותרים על ההתמודדות וחוזרים אחורה?
או האם אתם מצטיידים בכלים כדי להתאים את עצמכם למציאות החדשה?

חשוב שנזכור שהרגל זה רק הרגל. הוא לא במחויב הדבר הכי טוב עבורנו, אבל כן, הוא שביל רחב וסלול במוח שלנו (אבל על זה נדבר במאמר הבא בבלוג שלי).

חשוב גם שנזכור שהרגלים ניתן לשנות. איך? על ידי יצירת הרגל חדש, מועיל יותר.
כל דבר שאנו עושים בפעמים הראשונות הוא לא נוח.
כל דבר שאנו עושים מספיק פעמים נעשה נוח.

זה הזמן ליצור לעצמנו הרגלים חדשים ומותאמים לתקופה ולרכוש לעצמנו את הכלים המתאימים:
כלים כדי ללמוד לבד
כלים כדי לעבוד לבד
כלים כדי לנהל את הזמן שלנו, את המוטיבציה שלנו, את הידע שלנו, את עצמנו.

אוהבים להקשיב במקום לקרוא? הקלטתי עבורכם את המאמר

אני מזמינה אתכם לקרוא את המאמר שלי “כוחו של אימון”

רוצים לדעת יותר על הקורס השלם לקריאה מהירה? פה תמצאו את כל המידע