לשדרג את המוח – מילות הקסם שעוזרות לקשב שלכם

חמש שנים לימדתי באוניברסיטת בן גוריון. מספר הקורסים גדל ועמו מספר הסטודנטים שאני פוגשת בכל סמסטר. אני אוהבת את הסדנאות באוניברסיטה שכן הן נותנות לי את ההזדמנות להיפגש עם הבעיות האמתיות שעמן מתמודדים הסטודנטים ולתת להם כלים לפתרון אותן בעיות. ומהי לדעתכם הבעיה העיקרית שהם מציינים?

בתחילת כל סדנת “ללמוד איך ללמוד”, שבה אני מקנה כלים להתמודדות אישית טובה יותר עם הלימודים, אני מציגה שלוש הנחות יסוד. הנחת היסוד הראשונה, השקופית הראשונה של המצגת שמוקרנת בשיעור, נושאת את הכותרת הבאה:

הטכניקה היא רק כלי, מה שעושה את ההבדל הוא מי שעומד מאחורי הטכניקה.

הבעיה המרכזית עליה מספרים לי הסטודנטים היא זו של הבעיה להישאר מרוכזים. “אני מוצאת את עצמי מצליחה להיות עם המרצה שלי למשך משפט אחד בלבד לפני שהמחשבה שלי נודדת לה לכל הדברים האחרים”, אומרת אחת. “אני מתיישב ללמוד, אבל אחרי כמה דקות אני רץ לבדוק מה עדכנו בפייסבוק”, אומר אחר. “אני רוצה להישאר מרוכזת, אבל זה לא הולך לי כי אני מתחילה לחשוב על כל הדברים שאני צריכה לעשות”, אומרת עוד אחת.

סטודנטים רבים מאובחנים היום כלוקים בבעיית קשב וריכוז. אך האם כל התופעות האלה הן בהכרח סימן להפרעה אשר דורשת טיפול תרופתי? האם עלינו לקבל את זה שכולנו “לוקים”? אני לא חושבת כך. מההכרות שלי עם אותם סטודנטים, מדובר באנשים נפלאים ואינטליגנטיים. את הבעיה שלהם הייתי מאפיינת על ידי ביטוי אולי פחות דרמטי, אך בהחלט יותר אופטימי: מדובר בפשטות בחוסר משמעת עצמית. אבל לפני שאתם “נעלבים”, בואו ואסביר לכם במה דברים אמורים ואיך אפשר לפתור אותם.

זה בהחלט אפשרי!

“ובימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה”

אנחנו חיים בעולם מודרני ועשיר באמצעים טכנולוגיים אשר בהחלט מקלים עלינו את החיים במובן של תקשורת והשגת ידע. ואכן, אפשר היום למצוא כל מידע שאנו זקוקים לו על ידי כמה הקלקות פשוטות. גוגל וויקיפדיה הפכו את חיינו לעתירי ידע מיָדי. אך כפי שכולנו יודעים, הידע הזה לא מגיע מבודד, יחד אתו מגיעות גם הודעות סמס, עדכוני סטטוס בפייסבוק, שרשורים בווטסאפ, התראות שונות ומשונות מכל האפליקציות המותקנות על גבי המכשירים החכמים שלנו. וכל ההתראות מעניינות, וכל הסטטוסים מעניינים, ואני הרי חייבת, ממש חייבת, להתייחס לכל מי שפונה אלי ולתת מענה מידי לכל אחת מהפניות האלה. כי הוא ייעלב, כי היא תחשוב שקרה לי משהו רע, כי הם יחשבו שלא אכפת לי מהם וחוץ מזה, חשוב שהם יידעו מה דעתי.

אל תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא מזלזלת וגם אני מתמודדת עם אותן הבעיות. אני, אבל, בטוחה שכשאנחנו קוראים את זה ככה מול העיניים, גם אנחנו אומרים לעצמנו: “לא יתכן שזה המצב שלי!”. לצערנו, יתכן גם יתכן.

אבל בואו נבין למה זה קורה.

סדר העדיפויות של המוח שלנו

את מבנה המוח שלנו כבר תיארתי בהרבה ממאמרי האחרים. אני אוהבת להתייחס לאסכולה הדוגלת בכך שיש לנו שלושה מוחות ולא אחד. בצורה סכמתית לחלוטין נוכל להגיד שמוח אחד עסוק בניהול משאבי הגוף, המוח השני עוסק בניהול הרגשות הבסיסיים ורק המוח השלישי הוא זה שמתפנה לעסוק בלימודים ובשאר דברים אינטלקטואליים.

כתבתי “מתפנה לעסוק”. אז זהו, שזה לא ממש קורה תמיד ולא באופן אוטומטי. הלימודים שלנו לא עומדים, בלשון המעטה, בראש מעייניו של המוח שלנו.

למוח שלנו יש מערכת ניהול משאבים משלו ודרכה הוא בוחר לאן להפנות את משאבי האנרגיה שלנו.

במקום הראשון בסדר העדיפויות יש את ההישרדות הפיזית שלנו. כשאנחנו חולים, למשל, קשה לנו ללמוד, הגוף זקוק לאנרגיה הזאת כדי להילחם בחיידקים, בווירוסים, בכל מה שמאיים על שלום המערכת ולכן גם אם אנחנו רוצים לקרוא, ללמוד, אנחנו נרדמים. השינה עוזרת לגוף לצרוך פחות אנרגיה ו”להטעין את הבטריות”.

במקום השני נמצא המוח השני שלנו, המערכת הלימבית, זה שעוסק בפן הרגשי. גם הוא קשור להישרדות שלנו, הוא עסוק ב”רווחה” שלנו. כלומר, מדובר במערכת אשר דואגת שיהיה לנו נחמד, נעים, נוח ובעיקר בטוח, שנרגיש שאין דבר המאיים עלינו.

כשהמוח שלנו קולט את הגירויים, את הנתונים, הוא בורר אותם. רק חלק קטן מהנתונים האלה יגיע למחשבה המודעת שלנו, כלומר נהיה מודעים להם. ה”פרשן” שלנו, כפי שקורא פרופ’ מייקל גזניגה, ואשר ממוקם בהמיספרה השמאלית של הקורטקס שלנו, הוא זה שיגדיר עבורנו איך נפרש את הנתונים שאנו רואים.

מערכת הראייה שלנו, כפי שטוענים פרופ’ רפי מלאך וד”ר עמוס אריאלי ממכון וויצמן למדע, מעבדת את הנתונים שכל עין קולטת כשהיא מעבירה אותם דרך כשלושים מרכזים. רק אחרי כחצי שניה מהרגע בו נקלטו הנתונים אנו מסוגלים לתת שם למה שקלטנו, “להבין” מה ראינו. רבים מהמרכזים האלה קשורים למעשה לזיכרון, מה שאומר, בעצם, שאנו רואים, קולטים, רק את מה שאנו כבר מכירים מהעבר. “העין רואה רק את שהמוח מוכן להבין” – אמר הפילוסוף וחתן פרס נובל הצרפתי בן המאה ה-19 אנרי ברגסון.

“פרו ורבו ומלאו את הארץ”

המכונה האנושית דואגת קודם כל להישרדות שלה. זו המשימה העיקרית שלנו, לשמר את המין האנושי. זו הסיבה שבשלה רבים מהמשאבים שלנו, העניין העיקרי של המוח שלנו, הוא לעשות את כל הנדרש כדי לשמור אותנו בחיים.

אז אם הגוף הפיזי שלנו דורש את האנרגיה כדי שכל האיברים הפנימיים יתפקדו כראוי וישמרו את המכונה במצב טוב, החלק הרגשי שלנו עסוק בזיהוי סכנות ומניעתן.

מה נחשב מסוכן?

כל מה שאינו מוכר ו/או מזכיר משהו רע שקרה לנו בעבר.

מערכות שלמות במוח שלנו נכנסות לפעולה בכל פעם שאנו נתקלים באחד מהשניים, הלא מוכר והזיכרון הרע ואשר מטרתן היא “להחזיר את הסדר על כנו”, כלומר לא לאפשר את השינוי.

כמובן, שבמסדרת ה”סדר הטוב” הזה, כל מה שמביא עמו סיפוק מיידי נמצא במקום טוב בסדר העדיפויות של המוח מבחינת חלוקת המשאבים לתשומת לב.

הסיפוק המיידי

צרה צרורה. חדשות רעות למנסים ללמוד. מדוע? כי אפילו בתרחיש האופטימי ביותר, מסר מהחברים, סרטון מצחיק או משהו שמישהו אמר עלי ו/או על קרובי וחברי לא יהיו פחות מפתים מהחומר שאני צריכה כרגע ללמוד בקורס לXXXX  (מלאו את החסר). יש הרבה יותר סיפוק מיידי והרבה פחות “סכנה” בלהתייחס לפייסבוק, לווטסאפ, לסמסים מאשר למה שאני צריכה ללמוד לבחינה.

הבחינה, למען האמת, היא הרבה פחות נעימה וכך גם כל מה שקשור אליה. צריך הרבה כוח רצון, הרבה משמעת עצמית, להסיט את עצמנו מהסיפוק המיידי אל עבר משהו שייתן לי את הסיפוק, אולי, רק בעוד כמה שנים…

אז עכשיו אתם מבינים.

כוח רצון? משמעת עצמית? תשומת לב? שלושה מצרכים שיש לנו כמות מאד מוגבלת מהם. צריך לאמן את שריר תשומת הלב בדיוק כפי שאנו מאמנים את שרירי הגוף. צריך לאמן את הרצון ואת המשמעת כדי שיהיה לנו יותר מהם. רק כך נוכל להתגבר על המנגנונים הכה חזקים של המוח שלנו.

איך עושים את זה?

מתחילים. זה הדבר החשוב. פשוט מתחילים בעשייה קטנה שתקדם אותנו. ויש שתי מילות קסם שיכולות בהחלט לעשות את העבודה:

“הישאר/י כאן!”, “חזור/חזרי הנה!”

אין שום טריק, לחש רחש, נוסחת קסמים שתפתור את החוסר שלנו בשלושת המרכיבים האלה, יש רק הבנה של מצבנו – ואני מקווה שקצת עזרתי בזה – ועבודה מתמדת בצעדים קטנים, חדר כושר למוח.

מהיום והלאה, בכל פעם שניזכר בכך, אם נמצא את עצמנו בוהים באוויר או בצג, רודפים אחרי המחשבות שלנו שיצאו לנדוד, עלינו לקחת נשימה עמוקה ולהגיד לעצמנו באסרטיביות: “חזור הנה”, “הישאר כאן”.

פעם אחר פעם, כל פעם קצת יותר, המוח שלנו ילמד ש”יש עם מי לדבר”, שיש אדון בבית, שיש מלך בממלכה, ובדיוק כמו באימוני הספורט שלנו, מה שקשה לנו בהתחלה יהפוך להיות הרבה יותר קל לאורך הדרך.

רוצים ללמוד על הקורס השלם לקריאה מהירה שלי? כאן הפרטים